מסע חיים: רשות השידור והתאגיד: רשות השידור והתאגיד הממשלה מצאה עצמה בפלונטר, ככה זה שלא חושבים לעומק,אם תסגר רשות השידור,יהיו פיטורין בתאגיד ומידה והתאגיד יסגר יפטרו אנש...
יום שני, 31 באוקטובר 2016
רשות השידור והתאגיד
רשות השידור והתאגיד
הממשלה מצאה עצמה בפלונטר, ככה זה שלא חושבים לעומק,אם תסגר רשות השידור,יהיו פיטורין בתאגיד ומידה והתאגיד יסגר יפטרו אנשים ברשות השידור..
לדעתי, יש להשאיר את רשות השידור הותיקה ולפתוח ערוץ נוסף שהוא התאגיד ולעזור לשילובו עם יתר הערוצים לפחות עד לתקופה בה התאגיד שהוא תוצר ממשלתי, יחזיק עצמו לבד ובינתיים הממשלה תתמוך בתאגיד ותשלם לאחזקתו תשלום מינימלי
הממשלה מצאה עצמה בפלונטר, ככה זה שלא חושבים לעומק,אם תסגר רשות השידור,יהיו פיטורין בתאגיד ומידה והתאגיד יסגר יפטרו אנשים ברשות השידור..
לדעתי, יש להשאיר את רשות השידור הותיקה ולפתוח ערוץ נוסף שהוא התאגיד ולעזור לשילובו עם יתר הערוצים לפחות עד לתקופה בה התאגיד שהוא תוצר ממשלתי, יחזיק עצמו לבד ובינתיים הממשלה תתמוך בתאגיד ותשלם לאחזקתו תשלום מינימלי
יום רביעי, 19 באוקטובר 2016
הנקמה המתוקה שלי סיפור ילדות אמיתי
הנקמה המתוקה שלי (סיפור ילדות אמיתי)
סוף שנות השישים, סיימתי ללמוד בכיתה ח׳ בבית ספר יסודי ממלכתי דתי ״מעלות״, שבבני ברק, סיימתי אותו, לא ממש בהצלחה יתרה
ולאחר התייעצות שערכנו במשפחה עם הורי, באשר לעתידי ולהמשך דרכי, חשבנו יחדיו שאולי כדאי להירשם לפנימיית ״נעורים״ בנתניה, בכדי שאוכל לרכוש שם מקצוע. בפנימיית נעורים נלמדו בין היתר המקצועות הטכניים גם מקצוע האלקטרוניקה בו התעניינתי ואותו רציתי ללמוד, וכך יום אחד, נסענו אני והוריי בסוסיתא 10 שלנו, לכיוון פנימיית״ נעורים״, ניגשתי לבחינות הקבלה שלאחריהן הודיעו לי, כי לא אוכל להתקבל לאלקטרוניקה אלא, לציוד מכני כבד, והסכמתי. ביררנו מחיר והמחיר היה יקר מאוד ( מעניין שעבור העולים החדשים ואחרים, המחיר היה פחות מחצי ואפילו מוזל ביותר) הורי שאלו אותי, האם אני באמת מעוניין ואני הסכמתי. הגענו להחלטה שאני אלך לפנימייה, בדרך חזרה הביתה, ישובים בסוסיתא 10, הוריי מנהלים שיחה ביניהם בשפת האידיש, בכדי שאני לא אבין, אך, אני הבנתי היטב שהשיחה הייתה על איך הם ישיגו את הכסף הרב, עבור שכר הלימוד היקר כל כך, אבי ואימי החליטו שהם יעבדו עבודה נוספת, בכדי לממן את לימודי ויוותרו על דברים אחרים, כשהמטרה לאפשר לי ללמוד שם.
אני, בהבנתי את המצב, ובהחלטה שהתחדדה בין רגע במוחי, פניתי להורי היקרים ואמרתי להם:״איך אתם מוכנים לוותר עליי ולשלוח אותי לפנימיה״? הם כמובן הרגיעו אותי, שזה מותנה רק הרצון שלי וכך ויתרתי על הפנימייה,(בהבנה של ילד, שהוריו הולכים לקרוע את עצמם בעבודה קשה, על מנת לאפשר לי ללמוד שם).
אחר כך, הגענו להחלטה להירשם לבית ספר עיוני חילוני פרטי ״גימנסיה ריאלית״,בתחילת לימודיי בגימנסיה זו, כשאני נער תמים שעד עכשיו למד בבית ספר דתי, מופרד מבנות, היה לי מוזר ושונה, ללמוד יחד עם בנות.
היות ומצבינו הכלכלי בבית לא היה קל, או יותר נכון בכי רע, אבל, אצל הוריי לאפשר לימודים לילדים, היה דבר ראשון בסדר עדיפותם וחרף הקשיים הכלכליים, היו מוכנים להוציא את הפרוטה האחרונה בכיסם עבורי.
זכור לי היטב כשעוד למדתי בבית הספר הדתי ״מעלות״, בכל בוקר ביציאה מהבית בבני ברק, לבית הספר, אימי נתנה לי 25 אגורות, עבור שתייה,ארטיק משהו..
אני, בידיעתי את מצבם הכלכלי לא קניתי מאום, ראיתי את חבריי לספסל הלימודים מפנקים את עצמם מי בארטיק או גזוז, באחד הימים, חברי לספסל הלימודים ביקש ממני הלוואה של עשר אגורות (הרבה במונח של פעם) נתתי לו והוא קנה לו, שתייה או ארטיק, לאחר יום יומיים, ביקש עוד הלוואה, הפעם של 25 אגורות, נתתי לו וכך כל יום, יומיים, ביקש שוב ושוב 25 אגורות, ואני בשיא תמימותי לוויתי לו מדי פעם והתביישתי לבקש את כספי חזרה וכך חלפו ימים, אימי שדאגה להכניס לכיסי כל יום 25 אגורות, על אף שמצבנו הכלכלי היה ממש לא טוב, סברה לתומה שאני משתמש בכסף הזה ואילו אני, שחסכתי את הכסף לאור הבנתי את מצבם הכלכלי הקשה, לא הרשיתי לעצמי להוציא את הכסף על הנאות קטנות וזה הנער, ברוב חוצפתו אינו מפסיק לבקש להלוות, על אף שלעולם לא החזיר את כספי היקר והשתמש בו להנאותיו.
באחד הימים,בעודי חובש את ספסל הלימודים וחבריי יושבים מלפני וצדדי, אני שומע שיח בין הנער המלווה, לנער אחר שביקש ממנו הלוואה ובמו אוזניי אני שומע אותו מציע לו, שיבקש ממני הלוואה כי אני תמיד מלווה לו והוא לא מחזיר.
מובן שאז ירד לי האסימון, מאז בכל פעם שביקשו ממני הלוואה, סירבתי בטענה שאין לי.
לאחר שנים, בעידן האינטרנט חיפשתי את התלמיד, זכרתי היטב את שמו, התחלנו להתכתב וחידשנו קשרים, עד לאותו רגע, בו כתבתי לו, אתה יודע שיש לך חוב מצטבר עבור כל ה25 אגורות שלווית ממני ולא טרחת
להחזיר עד היום, מיותר לציין, כי מאז הוא ניתק את הקשר איתי וההתכתבות בינינו פסקה לחלוטין, אך עבורי זו היתה מעיין נקמה מתוקה שלי.
כל הזכויות שמורות
לנפתלי לבקוביץ
סוף שנות השישים, סיימתי ללמוד בכיתה ח׳ בבית ספר יסודי ממלכתי דתי ״מעלות״, שבבני ברק, סיימתי אותו, לא ממש בהצלחה יתרה
ולאחר התייעצות שערכנו במשפחה עם הורי, באשר לעתידי ולהמשך דרכי, חשבנו יחדיו שאולי כדאי להירשם לפנימיית ״נעורים״ בנתניה, בכדי שאוכל לרכוש שם מקצוע. בפנימיית נעורים נלמדו בין היתר המקצועות הטכניים גם מקצוע האלקטרוניקה בו התעניינתי ואותו רציתי ללמוד, וכך יום אחד, נסענו אני והוריי בסוסיתא 10 שלנו, לכיוון פנימיית״ נעורים״, ניגשתי לבחינות הקבלה שלאחריהן הודיעו לי, כי לא אוכל להתקבל לאלקטרוניקה אלא, לציוד מכני כבד, והסכמתי. ביררנו מחיר והמחיר היה יקר מאוד ( מעניין שעבור העולים החדשים ואחרים, המחיר היה פחות מחצי ואפילו מוזל ביותר) הורי שאלו אותי, האם אני באמת מעוניין ואני הסכמתי. הגענו להחלטה שאני אלך לפנימייה, בדרך חזרה הביתה, ישובים בסוסיתא 10, הוריי מנהלים שיחה ביניהם בשפת האידיש, בכדי שאני לא אבין, אך, אני הבנתי היטב שהשיחה הייתה על איך הם ישיגו את הכסף הרב, עבור שכר הלימוד היקר כל כך, אבי ואימי החליטו שהם יעבדו עבודה נוספת, בכדי לממן את לימודי ויוותרו על דברים אחרים, כשהמטרה לאפשר לי ללמוד שם.
אני, בהבנתי את המצב, ובהחלטה שהתחדדה בין רגע במוחי, פניתי להורי היקרים ואמרתי להם:״איך אתם מוכנים לוותר עליי ולשלוח אותי לפנימיה״? הם כמובן הרגיעו אותי, שזה מותנה רק הרצון שלי וכך ויתרתי על הפנימייה,(בהבנה של ילד, שהוריו הולכים לקרוע את עצמם בעבודה קשה, על מנת לאפשר לי ללמוד שם).
אחר כך, הגענו להחלטה להירשם לבית ספר עיוני חילוני פרטי ״גימנסיה ריאלית״,בתחילת לימודיי בגימנסיה זו, כשאני נער תמים שעד עכשיו למד בבית ספר דתי, מופרד מבנות, היה לי מוזר ושונה, ללמוד יחד עם בנות.
היות ומצבינו הכלכלי בבית לא היה קל, או יותר נכון בכי רע, אבל, אצל הוריי לאפשר לימודים לילדים, היה דבר ראשון בסדר עדיפותם וחרף הקשיים הכלכליים, היו מוכנים להוציא את הפרוטה האחרונה בכיסם עבורי.
זכור לי היטב כשעוד למדתי בבית הספר הדתי ״מעלות״, בכל בוקר ביציאה מהבית בבני ברק, לבית הספר, אימי נתנה לי 25 אגורות, עבור שתייה,ארטיק משהו..
אני, בידיעתי את מצבם הכלכלי לא קניתי מאום, ראיתי את חבריי לספסל הלימודים מפנקים את עצמם מי בארטיק או גזוז, באחד הימים, חברי לספסל הלימודים ביקש ממני הלוואה של עשר אגורות (הרבה במונח של פעם) נתתי לו והוא קנה לו, שתייה או ארטיק, לאחר יום יומיים, ביקש עוד הלוואה, הפעם של 25 אגורות, נתתי לו וכך כל יום, יומיים, ביקש שוב ושוב 25 אגורות, ואני בשיא תמימותי לוויתי לו מדי פעם והתביישתי לבקש את כספי חזרה וכך חלפו ימים, אימי שדאגה להכניס לכיסי כל יום 25 אגורות, על אף שמצבנו הכלכלי היה ממש לא טוב, סברה לתומה שאני משתמש בכסף הזה ואילו אני, שחסכתי את הכסף לאור הבנתי את מצבם הכלכלי הקשה, לא הרשיתי לעצמי להוציא את הכסף על הנאות קטנות וזה הנער, ברוב חוצפתו אינו מפסיק לבקש להלוות, על אף שלעולם לא החזיר את כספי היקר והשתמש בו להנאותיו.
באחד הימים,בעודי חובש את ספסל הלימודים וחבריי יושבים מלפני וצדדי, אני שומע שיח בין הנער המלווה, לנער אחר שביקש ממנו הלוואה ובמו אוזניי אני שומע אותו מציע לו, שיבקש ממני הלוואה כי אני תמיד מלווה לו והוא לא מחזיר.
מובן שאז ירד לי האסימון, מאז בכל פעם שביקשו ממני הלוואה, סירבתי בטענה שאין לי.
לאחר שנים, בעידן האינטרנט חיפשתי את התלמיד, זכרתי היטב את שמו, התחלנו להתכתב וחידשנו קשרים, עד לאותו רגע, בו כתבתי לו, אתה יודע שיש לך חוב מצטבר עבור כל ה25 אגורות שלווית ממני ולא טרחת
להחזיר עד היום, מיותר לציין, כי מאז הוא ניתק את הקשר איתי וההתכתבות בינינו פסקה לחלוטין, אך עבורי זו היתה מעיין נקמה מתוקה שלי.
כל הזכויות שמורות
לנפתלי לבקוביץ
יום שלישי, 18 באוקטובר 2016
הפליטים
הפליטים
באזורינו, ישנן מדינות מוסלמיות, כמו סעודיה, בחריין ועוד, שהן עשירות בנפט תושביהם כל כך עשירים, שכבר אינם יודעים מה לעשות עם הכסף, מלבד בניית מגדלים,אוסף מכוניות פאר ועוד..
(המדינות העשירות הללו, מוגנות ע״י ארצות הברית ואירופה).
העולם לא זוכה לראות קליטת פליטים ערביים מהמדינות העשירות הללו הסובלים ממלחמות אזוריות עקובות מדם, פליטים רדופי דאעש, אם אלו היו קולטים פליטים, לפליטים היה קל יותר להשתלב בחברה, היות והם דוברים את אותה שפה וחולקים את אותה תרבות ועוד.. אבל, מדינות ערב אלו, אינן מעונינות לקלוט אותם.
אני פונה לפליטים שבאו מאזורינו, להעריך את זה שהם נמצאים במקום מבטחים, שמעניק לילדיהם חינוך ומסגרות, אנחנו מודעים לכך שזה לא קל לקולטנים ולנקלטים, אבל העזרו בסובלנות...
מדינות אירופאיות מכניסות אורחים ומשמשים אכסניית קבע לפליטים, משתדלים לשקמם, מקבלים אותם בחום אך ישנו קומץ של פליטים שהורס את שמם של אלו שאכן רוצים להשתקם ולמצוא בית חדש.
באזורינו, ישנן מדינות מוסלמיות, כמו סעודיה, בחריין ועוד, שהן עשירות בנפט תושביהם כל כך עשירים, שכבר אינם יודעים מה לעשות עם הכסף, מלבד בניית מגדלים,אוסף מכוניות פאר ועוד..
(המדינות העשירות הללו, מוגנות ע״י ארצות הברית ואירופה).
העולם לא זוכה לראות קליטת פליטים ערביים מהמדינות העשירות הללו הסובלים ממלחמות אזוריות עקובות מדם, פליטים רדופי דאעש, אם אלו היו קולטים פליטים, לפליטים היה קל יותר להשתלב בחברה, היות והם דוברים את אותה שפה וחולקים את אותה תרבות ועוד.. אבל, מדינות ערב אלו, אינן מעונינות לקלוט אותם.
אני פונה לפליטים שבאו מאזורינו, להעריך את זה שהם נמצאים במקום מבטחים, שמעניק לילדיהם חינוך ומסגרות, אנחנו מודעים לכך שזה לא קל לקולטנים ולנקלטים, אבל העזרו בסובלנות...
מדינות אירופאיות מכניסות אורחים ומשמשים אכסניית קבע לפליטים, משתדלים לשקמם, מקבלים אותם בחום אך ישנו קומץ של פליטים שהורס את שמם של אלו שאכן רוצים להשתקם ולמצוא בית חדש.
יום שני, 17 באוקטובר 2016
סוכות תאריך 16.10.16
משפחה יקרה ישבנו בסוכה אנוכי טלי יקיר שיר ליבי אמא אבא אביה סבתא ויצחקלה היה ערב מקסים היות ומצב בריאותי לא מי יודע מה אמא הכינה את כל הערב בסוף הערב הרגשתי את העייפות של אמא תדעו לכם אמא היא אשת חיל וכל הכבוד לה מי שלא היה הפסיד ובגדול איזה אוכל דליקטס עוגות ועוד מאחל עוד חגים כאלו לילה טוב לכולם
חג סוכות שמח
חג סוכות שמח
יום שני, 10 באוקטובר 2016
רצח יהודים על לא עוול בכפם
ממשלת ישראל חייבת לפתור את בעיית החגיגות וצהלות השמחה על רציחתם של יהודים
יום שני, 3 באוקטובר 2016
שביל ישראל מאתר יד לשיריון למושב מסילת ציון התאריך 30,9,16
שביל ישראל מאתר ״יד לשיריון״ למושב מסילת ציון התאריך 30.9.16
לשמחתנו, הגיע אלינו שביליסט טרי בשם אליק סימון, שבזיעת אפי נלחמתי שהצטרף אלינו לשביל וכמו גדול, הוא הגיע ב6 בבוקר לביתי ,פינקתי אותו ואת חיים ואיציק בנס קפה ויצאנו לדרך בשתי מכוניות למושב מסילת ציון. השארנו בחניה את הניסאן טראנו ואיציק הסיע אותנו ליד לשיריון, שם חנינו את הרכב תרמילים על הכתפיים והתחלנו במסע.
חצינו כביש, הולכים בדרך עפר ומגיעים למנזר השתקנים, המנזר סגור. השעה 7.30 בבוקר המשכנו לצעוד מסביב לחומה המקיפה את מנזר לטרון .בהמשך רואים את בני דודנו במסיק זיתים, שאלנו לאיזו מטרה לשמן או אכילה? ענו שהזיתים למאכל. המשכנו עוברים דרך כרם ענבים,, הענבים כבר מצוקמקים ונראה שהכרם לא מטופל.
חוצים את נחל נחשון ומתחילים בטיפוס לכיוון נווה שלום (יישוב מעורב יהודים וערבים), בדרך עצרנו ליד פסל גדול, בדמות גמל שלמה שעשוי כולו ממיחזור של פחים וחלקים ישנים, של רכבים ואופניים, הלאה, צועדים בדרך עפר בעליה קלה, ממול חלפו רצים שרצו קילומטרים רבים.
בדרך בורמה ביער, ישבנו במקום מסודר עם שולחנות וספסלים אכלנו שתינו תה בתוספת צמח תבלין שאיציק קטף מהיער, משקיפים על הנוף ועל חבורת רצים שחולפים מולנו, המשכנו ללכת בדרך בורמה, בדרך שלטים מסבירים על השפאלות והסרפנטינה, יורדים בירידה קלה מצטלמים, בסוף הירידה מבחינים בזולה נוספת עם ספסלים, פינקנו את עצמנו בקפה ומטעמים, כאן חשבנו איך להאריך את המסלול, מכיוון שמקטע מספר 22 של שביל ישראל קצר מידי, סטינו מהמסלול, לעבר יער אשתאול, פגשנו משפחה ארגנטינאית, הארגנטינאים שידועים בחיבתם ומומחיותם בהכנת בשר, שיפדו על מוט ברזל, תרנגולות המוט חובר לשני תומכים כשגחלים רוחשות תחתם (למדנו משהו).
ממשיכים ללכת, מגיעים למסילת ציון סה״כ כ-13 ק״מ, סיום! משם נסענו לרכב שחנינו בתחילת המסלול, והביתה, הגענו לביתי הקט לאה בת זוגתי שהיא אשת חיל מי ימצא בשבילי הבינה שהשביליסטים מורעבים, פינקה אותנו בארוחה כיד המלך. לצערי הייתי חייב לגרש את חבריי מביתי היות והם לא רצו לעזוב ואנחנו בלחץ של ארוח ערב חג ראש השנה עם כ-20 אורחים לערך ולבסוף לאחר כל מיני רמיזות כל שביליסט שב לדרכו
לשמחתנו, הגיע אלינו שביליסט טרי בשם אליק סימון, שבזיעת אפי נלחמתי שהצטרף אלינו לשביל וכמו גדול, הוא הגיע ב6 בבוקר לביתי ,פינקתי אותו ואת חיים ואיציק בנס קפה ויצאנו לדרך בשתי מכוניות למושב מסילת ציון. השארנו בחניה את הניסאן טראנו ואיציק הסיע אותנו ליד לשיריון, שם חנינו את הרכב תרמילים על הכתפיים והתחלנו במסע.
חצינו כביש, הולכים בדרך עפר ומגיעים למנזר השתקנים, המנזר סגור. השעה 7.30 בבוקר המשכנו לצעוד מסביב לחומה המקיפה את מנזר לטרון .בהמשך רואים את בני דודנו במסיק זיתים, שאלנו לאיזו מטרה לשמן או אכילה? ענו שהזיתים למאכל. המשכנו עוברים דרך כרם ענבים,, הענבים כבר מצוקמקים ונראה שהכרם לא מטופל.
חוצים את נחל נחשון ומתחילים בטיפוס לכיוון נווה שלום (יישוב מעורב יהודים וערבים), בדרך עצרנו ליד פסל גדול, בדמות גמל שלמה שעשוי כולו ממיחזור של פחים וחלקים ישנים, של רכבים ואופניים, הלאה, צועדים בדרך עפר בעליה קלה, ממול חלפו רצים שרצו קילומטרים רבים.
בדרך בורמה ביער, ישבנו במקום מסודר עם שולחנות וספסלים אכלנו שתינו תה בתוספת צמח תבלין שאיציק קטף מהיער, משקיפים על הנוף ועל חבורת רצים שחולפים מולנו, המשכנו ללכת בדרך בורמה, בדרך שלטים מסבירים על השפאלות והסרפנטינה, יורדים בירידה קלה מצטלמים, בסוף הירידה מבחינים בזולה נוספת עם ספסלים, פינקנו את עצמנו בקפה ומטעמים, כאן חשבנו איך להאריך את המסלול, מכיוון שמקטע מספר 22 של שביל ישראל קצר מידי, סטינו מהמסלול, לעבר יער אשתאול, פגשנו משפחה ארגנטינאית, הארגנטינאים שידועים בחיבתם ומומחיותם בהכנת בשר, שיפדו על מוט ברזל, תרנגולות המוט חובר לשני תומכים כשגחלים רוחשות תחתם (למדנו משהו).
ממשיכים ללכת, מגיעים למסילת ציון סה״כ כ-13 ק״מ, סיום! משם נסענו לרכב שחנינו בתחילת המסלול, והביתה, הגענו לביתי הקט לאה בת זוגתי שהיא אשת חיל מי ימצא בשבילי הבינה שהשביליסטים מורעבים, פינקה אותנו בארוחה כיד המלך. לצערי הייתי חייב לגרש את חבריי מביתי היות והם לא רצו לעזוב ואנחנו בלחץ של ארוח ערב חג ראש השנה עם כ-20 אורחים לערך ולבסוף לאחר כל מיני רמיזות כל שביליסט שב לדרכו