יום רביעי, 19 באוקטובר 2016

הנקמה המתוקה שלי סיפור ילדות אמיתי

הנקמה המתוקה שלי (סיפור ילדות אמיתי)
סוף שנות השישים, סיימתי ללמוד בכיתה ח׳ בבית ספר יסודי ממלכתי דתי ״מעלות״, שבבני ברק, סיימתי אותו, לא ממש בהצלחה יתרה
ולאחר התייעצות שערכנו במשפחה עם הורי, באשר לעתידי ולהמשך דרכי, חשבנו יחדיו שאולי כדאי להירשם לפנימיית ״נעורים״ בנתניה, בכדי שאוכל לרכוש שם מקצוע. בפנימיית נעורים נלמדו בין היתר המקצועות הטכניים גם מקצוע האלקטרוניקה בו התעניינתי ואותו רציתי ללמוד, וכך יום אחד, נסענו אני והוריי בסוסיתא 10 שלנו, לכיוון פנימיית״ נעורים״, ניגשתי לבחינות הקבלה שלאחריהן הודיעו לי, כי לא אוכל להתקבל לאלקטרוניקה אלא, לציוד מכני כבד, והסכמתי. ביררנו מחיר והמחיר היה יקר מאוד ( מעניין שעבור העולים החדשים ואחרים, המחיר היה פחות מחצי ואפילו מוזל ביותר) הורי שאלו אותי, האם אני באמת מעוניין ואני הסכמתי. הגענו להחלטה שאני אלך לפנימייה, בדרך חזרה הביתה, ישובים בסוסיתא 10, הוריי מנהלים שיחה ביניהם בשפת האידיש, בכדי שאני לא אבין, אך, אני הבנתי היטב שהשיחה הייתה על איך הם ישיגו את הכסף הרב, עבור שכר הלימוד היקר כל כך, אבי ואימי החליטו שהם יעבדו עבודה נוספת, בכדי לממן את לימודי ויוותרו על דברים אחרים, כשהמטרה לאפשר לי ללמוד שם.
אני, בהבנתי את המצב, ובהחלטה שהתחדדה בין רגע במוחי, פניתי להורי היקרים ואמרתי להם:״איך אתם מוכנים לוותר עליי ולשלוח אותי לפנימיה״? הם כמובן הרגיעו אותי, שזה מותנה רק הרצון שלי וכך ויתרתי על הפנימייה,(בהבנה של ילד, שהוריו הולכים לקרוע את עצמם בעבודה קשה, על מנת לאפשר לי ללמוד שם).
אחר כך, הגענו להחלטה להירשם לבית ספר עיוני חילוני פרטי ״גימנסיה ריאלית״,בתחילת לימודיי בגימנסיה זו, כשאני נער תמים שעד עכשיו למד בבית ספר דתי, מופרד מבנות, היה לי מוזר ושונה, ללמוד יחד עם בנות.
היות ומצבינו הכלכלי בבית לא היה קל, או יותר נכון בכי רע, אבל, אצל הוריי לאפשר לימודים לילדים, היה דבר ראשון בסדר עדיפותם וחרף הקשיים הכלכליים, היו מוכנים להוציא את הפרוטה האחרונה בכיסם עבורי.
זכור לי היטב כשעוד למדתי בבית הספר הדתי ״מעלות״, בכל בוקר ביציאה מהבית בבני ברק, לבית הספר, אימי נתנה לי 25 אגורות, עבור שתייה,ארטיק משהו..
אני, בידיעתי את מצבם הכלכלי לא קניתי מאום, ראיתי את חבריי לספסל הלימודים מפנקים את עצמם מי בארטיק או גזוז, באחד הימים, חברי לספסל הלימודים ביקש ממני הלוואה של עשר אגורות (הרבה במונח של פעם) נתתי לו והוא קנה לו, שתייה או ארטיק, לאחר יום יומיים, ביקש עוד הלוואה, הפעם של 25 אגורות, נתתי לו וכך כל יום, יומיים, ביקש שוב ושוב 25 אגורות, ואני בשיא תמימותי לוויתי לו מדי פעם והתביישתי לבקש את כספי חזרה וכך חלפו ימים, אימי שדאגה להכניס לכיסי כל יום 25 אגורות, על אף שמצבנו הכלכלי היה ממש לא טוב, סברה לתומה שאני משתמש בכסף הזה ואילו אני, שחסכתי את הכסף לאור הבנתי את מצבם הכלכלי הקשה, לא הרשיתי לעצמי להוציא את הכסף על הנאות קטנות וזה הנער, ברוב חוצפתו אינו מפסיק לבקש להלוות, על אף שלעולם לא החזיר את כספי היקר והשתמש בו להנאותיו.
באחד הימים,בעודי חובש את ספסל הלימודים וחבריי יושבים מלפני וצדדי, אני שומע שיח בין הנער המלווה, לנער אחר שביקש ממנו הלוואה ובמו אוזניי אני שומע אותו מציע לו, שיבקש ממני הלוואה כי אני תמיד מלווה לו והוא לא מחזיר.
מובן שאז ירד לי האסימון, מאז בכל פעם שביקשו ממני הלוואה, סירבתי בטענה שאין לי.
לאחר שנים, בעידן האינטרנט חיפשתי את התלמיד, זכרתי היטב את שמו, התחלנו להתכתב וחידשנו קשרים, עד לאותו רגע, בו כתבתי לו, אתה יודע שיש לך חוב מצטבר עבור כל ה25 אגורות שלווית ממני ולא טרחת
להחזיר עד היום, מיותר לציין, כי מאז הוא ניתק את הקשר איתי וההתכתבות בינינו פסקה לחלוטין, אך עבורי זו היתה מעיין נקמה מתוקה שלי.
כל הזכויות שמורות
לנפתלי לבקוביץ

2 תגובות:

  1. אחי היקר כיף לקרוא את הזיכרונות שלך שלעיתים אני רואה אותן קצת אחרת.
    אוהבת אחותך

    השבמחק
  2. אחלה סיפור נפתלי.
    אני הזיכרון שלי חוזר מקסימום עד שבוע שעבר

    השבמחק