בילדותי, ברגעי שעמום או מחשבה חופשית, שאלתי את עצמי מדי פעם ; מהי משמעות חיינו? אנחנו נולדים, לומדים, עובדים, מזדקנים - ולבסוף עולים השמיימה. שאלה לא פשוטה עבורי למרות שהתשובה הייתה תמיד ברורה; להמשיך את השושלת משפחת לבקוביץ-משפחה שכמעט נכחדה כליל בשואה. הוריי ששרדו את התופת, הביאו אותי ואת אחותי לעולם מתוך תקווה שנחיה חיי שלווה ורווחה-שהם ניגוד גמור למה שהם חוו. הבנתי זאת גם מבלי שאמרו זאת במפורש, הבנתי שזהו היעוד שלי לשמור ולהמשיך את השושלת. הקמתי משפחה, וגם לאחותי נולדו 3 בנים ולי נולדו 4- בנות, קיוויתי שאולי אחד מהבנים של אחותי ירצה לשאת בגאון את שם המשפחה של אבי ז"ל, אך זה לא קרה. ואז, להפתעתי ולשמחתי הרבה, בתי היקרה-בהסכמת בעלה, שפנה לקבל את ברכת אביו-בחרו להוסיף את שם המשפחה ''לבקוביץ'' לשמם ולשם ילדיהם, המעשה הזה שלא ביקשתי אותו-חימם את ליבי. אני שמח שלשמות הוריי הפרטיים שמעון ונחמה נחה אין המשך. והם נשארו ויישארו שמות פרטיים וייחודיים, שלא יישכחו הדורות הבאים, מהות חיי-היא להשאיר נקודה בעולם. זיכרון, שם, משמעות. וגם באמנות שבי-אותה אני נושא עמי כל חיי-להותיר רישום לדורות הבאים. אני מעביר תחושת שליחות עמוקה, לצד אהבה וכבוד עצום למשפחה ולשורשים. הוא משלב תיאור אישי עם מסר אוניברסלי-הרצון להשאיר חותם, להעניק משמעות ולהעביר הלאה את מה שלא ניתן להשמיד; זהות, זיכרון, ותרבות.