אבי שמעון לבקוביץ ז"ל, נולד בשנת 1923 ונפטר בשנת 1998.
אבא נולד בעיירה בנדין שבפולין בחבל שלזיה, עם פרוץ מלחמת ב- העולם השנייה 1939, הגרמנים פלשו לפולין והתהלכו בה כבעלי בית, גם הפולנים ששנאתם ליהודים היתה גדולה, חשבו איך להשמיד את היהודים, להכניס אנשים לבית סוהר וכו'
אבא סיפר שכאשר הוא התגורר ברחוב קונסלנה, הגרמנים רצו ושאפו לנקות את כל הבתים מיהודים שגרו שם, 2 בתים נותרו וכנסייה, רוב תושבירחוב קונסלנה היו יהודים, הגרמנים החליטו לשרוף את בתי הכנסת, הבית שלנו היה בצורת ח ביינסקי קונסלנה 3 וסטרלנק זה היה בית גדול, הגרמנים שרפו את בתי הכנסת ולקחו יהודים עם זקן והכניסו אותם לכלא,אני הייתי בן 16(סיפר אבא), לאבא שלי לא היה זקן, היות והיה חצי דתי, אני הלכתי ללמוד גם בחדר וגם בבית ספר, הפולנים לחצו על היהודים בעיקר לפני החגים, הפולנים שנכנסו לקנות אצל יהודים,היתה להם סיסמא לפני החגים בפולניה שפירושה היה לא לקנות אצל היהודים ומי שכן יקנה אצל יהודים, נחשב בוגדן והורס את פולניה. היהודים רובם היו רוכלים והם אלו ששלמו מיסים בפולין, במשפחה שלי היתה לי אחות מבוגרת ממני בשנתיים ששמה היה אסתר, לאבא שלי קראו נפתלי ולאמא קראו לאה, לכן אני ואחותי קיבלו את שמותיהם של סבא וסבתא שלא זכינו להכיר.
(דמעות בעיני אבי)אבא שלי לא אהב לספר ואנחנו כנראה לא אהבנו לשמוע, ממה שכן סיפר אנחנו יודעים שלמשפחה היתה חנות גלנטריה שמכרה כפתורים וכדומה כפתורים, תוספות לבגדים, האימא והדודה עבדו בחנות, לאבא שלי היה בית חרושת לסבון. סבא שלי לבקוביץ יהושוע גר בלודג והיה לו בית חרושת לנרות, הוא היה אבא של אבא שלי הוא נפטר במלחמה לא יודע נסיבות מותו בזמן המלחמה סבא שלי רצה שהיהודים ידליקו נרות אבל לא איפשרו ליהודים להתעסק עם נרות ולכן חיפש סבא פראפין שזהו חומר גלם ממנו עושים נרות, וחילק לאנשים חינם, סבא היה איש מאוד טוב , הוא התגורר במרחק של 300 400 קילומטר מאיתנו בויגלר אייסל גולדספיר והיו לו עוד כ- 4 או 5 בנים, לא זוכר בדיוק ולאימא שלי במשפחה היו 5 בנים ושתי בנות, בפרוץ המלחמה אבא כבר לא עבד, הוא עבד רק בסתר עם הסבון ומדי פעם הכניסו לנו הגרמנים קומיסר גרמני שינהל את העסק שלנו, זה היה גרמני שניהל מספר חנויות במקביל, אימא שלי עבדה כמוכרת בחנות.
אני עבדתי בבית חרושת למיטות עבור בתי חולים של הגרמנים, בית החרושת היה של יהודי, אבל הגרמנים שלטו בו.
הגרמנים אמרו, שאני חייב לעבור ועדה רפואית שתקבע אם אני יכול לצאת לעבוד, הם לא נתנו לצאת משם, ונשלחתי לעבוד בגרמניה ואימא ואבא נשארו בפולין. מכיוון שהיתה להם פרוטקציה אצל מישהו בעירייה, ששמר עליהם ,בגיל 16יצאתי לעבוד והרווחתי כסף ואת כל הכסף נתתי להורים, ההורים לא נתנו לי לצאת החוצה לאחר העבודה ולכן שיחקתי עם חברים בבית, משחקי קלפים עם החברים של אחותי על כסף, אני אף פעם לא מרוויח. מאוחר יותר הופרדתי מהמשפחה ובזמן המלחמה, לא ידעתי כלום על מצב ההורים ואחותי,לאחר המלחמה חזרתי חזרה לפולין לחפש את ההורים שלי, לא מצאתי אותם ואז סיפרו לי אנ שים שראו אותם באושוויץ, מאז לא גיליתי עליהם כלום.
בינתיים אני הייתי במחנות עבודה שונים ששלחו אותי הגרמנים, חיפשתי תיעוד שיוכיח שאני עובד אצל הגרמנים, כדי שלא ישלחו אותי למחנות ריכוז ואז הגרמנים אמרו שאני צריך לעבור וועידה רפואית עברתי ועדה, אך לא יצאתי משם אמרו לי שאני צריך לנסוע לגרמניה, אחרי שלקחו אותי לגרמניה נותק הקשר עם ההורים, כתבתי כמה מכתבים והם חזרו אלי, עד שלפתע הפסיקו המכתבים, הגרמנים פשוט לא העבירו את המכתבים ולא כסף ורק חיפשו איך להרוג את היהודים. בגרמניה נתנו לנו עבודה קשה, ואוכל שהיה מועט בעיקר מים, בגרמניה גרתי במחנה בצריף שהיה חורבה של סוסים,
במיטות שהיו מונחות צפופות בקומותיים ושם גרנו בצפיפות כ-400 איש בבית אחד, מי בישל היינו אנחנו הגרמנים נתנו לנו מרקים שאפילו החזירים לא אוכלים, האוכל לא הספיק לכולם אז דיללנו את האוכל עם הרבה מאוד מים, אף פעם לא היה מספיק אוכל. , הייתי בן 16- 17 בכל מקום היו לי חברים חלקם לא היו נחמדים אחד לשני היו מוכנים לאכול אחד את השני כשבן אדם רעב הוא מחפש איך לתפוש ראשון את האוכל, ובכל זאת אני אומר שהיו חברים טובים הם לא אכלו עד שאני לא אכלתי, היה לי חבר בשם יעקוב שוויצר שהיה כאן בארץ, במחנה עבודה הוציאו אותנו לעבודוב ובמחנה ריכוז רצו להשמיד אותנו. אחר כך העבירו אותנו למחנה ריכוז כי כבר לא רצו אותנו בעבודה. אני אומר שלפעמים היהודים היו יותר אכזריים מהגרמנים, כי הם שימשו כקאפו סך הכול הייתי 3עד 4 שנים במחנה עבודה וריכוז ביחד, הייתי מאוד חולה עבדתי במקום בו היו פסי רכבת וחליתי שם בדלקת ריאות, שם עוד אפשר היה לכתוב מכתבים הביתה, החברה כתבו להורים שאני חולה והסתבר שלאימא שלי היתה פרוטקציה במחנה בדמותה של פלה שהייתה אחראית על כל המחנה, חיפשו אותי בהתחלה לא רציתי ממנה שום דבר, לא רציתי להתחייב וכשחליתי לא היתה לי ברירה, היא ראתה אותי ואמרה לי אני יהודייה קראו לה יעקובסון לא זוכר שם פרטי והיא עזרה לי בכך שנתנה לי אוכל, בהתחלה רצו לשלוח אותי לבית חולים, אך אני לא רציתי ללכת אמרתי שאם אני צריך למות לפחות שיידעו מה קרה לי. אנחנו ידענו מה קורה במחנות ושמשמידים שם יהודים, היו במחנה 50 בנות שכיבסו והכינו אוכל והיא, סיפרה לבנות מי אני ושאני קרוב משפחה של פלה, אימא שלי ופלה היו בנות דודות, לא יודע מה נתנו לי,(תרופה) ומזג האויר כבר היה בסדר,
הייתי במספר מחנות עבודה וריכוז, במחנה עבודה גרוסוולד סלוזן,מחנה ריכוז פאובריק, מחנה עבודה שם היה לי חבר שהלכתי איתו לחדר והתחלקתי איתו באוכל, אני נתתי לו אוכל והוא נתן לי, שמואל שיקמן זה שם החבר, לימים החבר הזה הפך לקאפו יימח שמו, ניגשתי אליו ואמרתי לו, תזרוק את השוט ותעזוב את התפקיד, הוא אמר לי שמעון תזוז ואל תפריע לי, ראיתי עם מי יש לי עסק, הלכתי לצד וראיתי שהוא איש מלוכלך, יום אחד נפלתי כשעמדנו בקבוצה היכן שהיה קאפו, ראיתי איך הוא מתנהג לאנשים מבוגרים יותר, הוא אמר להם תעמוד ישר ואם האדם עמד עקום, הוא נתן לו סטירה שיעמוד זקוף , היות והוא היה קאפו שלי, הייתי צריך שהוא יתנהג איתי טוב, פעם שהוא היה בסביבה, אמרתי לו שכשעומדים ישר אפשר להרביץ טוב, אז כל החברה צחקו והוא עזב את המקום ולמרות זאת, היתה לי פרוטקציה אצלו והוא הזהיר אותי שעומדים לערוך חיפוש במחנה ואני הזהרתי את כל החברים האחרים, שאסור לקחת דברים ולהחביא, אם היו תופסים אותנו שלקחנו משהו כמו אוכל, היו מרביצים לנו גם הוא וגם הגרמנים, פרוטקציה היתה לי גם מכל החברים שאני שמרתי עליהם שהם לא יקבלו מכות, כי כשהוא הזהיר אותי אני הזהרתי את כולם. היינו לוקחים דברים מהשדה תפוחי אדמה, דברי מאכל שמצאנו אפילו בזבל, כל בוקר נסענו לעבודה 40 קילומטר כל אחד חיפש משענת שאפשר יהיה לישון, או להישען ברכבת והחברה תמיד נתנו לי להיכנס ראשון ולמצוא מקום טוב להישען עליו. יום אחד הקאפו שהיה החבר שלי בעבר, נעלב ממני שצחקו עליו החברים שאמרתי שעומדים ישר אז מרביצים טוב, הוא נתן לי פליק רציתי לתת לו בעיטה, אבל עצרו אותי החברים, כשהמלחמה נגמרה פגשתי את הקאפו בפולין בבנדין הוא רצה לחבק אותי, אמרתי לו תסתלק מפה אני לא רוצה לראות אותך פה אף פעם הוא היה חזק ממני אני הייתי זבוב הוא היה פיל, הוא קיבל אוכל כמה שהוא רצה, כעבור שבועיים הוא עזב מאז לא ראיתי אותו יותר, היה לי חבר זכרונו לברכה יעקוב יעקובסון שהיה בארץ הוא ואישתו היו במחנה הוא מבוגר ממני בשנתיים, היה לי טבק שאיתו אפשר לקנות הכול, מכיוון שלא עישנתי נתתי לחבר.במחנה חלינו בטיפוס, החבר היה חולה קשה כבר היה מטושטש ולא ידע מה קורה איתו, ואני הוצאתי את החבר שהיה כבר בין המתים, חילצתי אותו וטיפלתי בו עד שהתאושש החבר עבד עם הגרמנים בתור נגר הוא עזר לבנות צריפים לגרמנים, אני עבדתי בחוץ בקור, היה לי חוסר ויטמינים והיו לי פצעים בפה פצעים נוראיים הייתי במחנה ריכוז גרוסרוזן, הגרמנים הביאו אוכל, החבר שהצלתי אותו מבין המתים אפילו לא נתן לי פרוסת לחם לאכול למרות שהוא קיבל יותר אוכל, לא ביקשתי ממנו כלום ולא דיברתי איתו, בגלל הפצעים בפה שכאבו לי מאוד בקור אז עבדתי ליד תנור ונתנו לי עבודה קלה יותר, החברה שם עבדו בבניית צריפים, הביאו עצים ובנו צריפים, ראיתי שהם מחביאים מתחת לצריף משהו אמרתי למישהו שעבד איתי, יש לנו עבודה כאן, אלו שבנו צריפים הלכו כל פעם 500 מטר וחזרו עם עצים ואז כשהם הלכו אמרתי לו אני ארים את הצריף ואתה תוציא את מה שיש שם, אבל אם תיקח את זה לעצמך אני אוריד עליך את הצריף וכך כשאני במשקל 30 קילו, לא מבין איך יכולתי, אבל הרמתי את הצריף כמעט שלם והחבר הוציא מתחת לצריף כ-6 גזרים גדולים, הגזרים היו טובים לפצעים שהיו לי בפה מחוסר ויטמינים, אמרתי לאיש שעבד איתי אנחנו נאכל את הגזרים כשהם לא יהיו, כדי שלא ידעו שאנחנו לקחנו להם את הגזרים ושמנו את הגזרים במקום אחר, אכלנו את הגזרים במשך 3 ימים, החבאנו את הגזרים לא זוכר היכן, כעבור כמה ימים הם באים כדי להוציא את הגזרים ורואים שאין גזרים הם לא ידעו מי יכול להרים צריף ולקחת את זה,לא חשדו בי שאני בקושי חי ובשני שגם בקושי חי, החברה שם למרות שראו שאנחנו כל כך חלשים אמרו בכל זאת שאלו אותי אולי ראיתי משהו.
אחות של סבא שמעון שמה אסתר
אבא של סבא שמעון ושמו נפתלי
אמא של סבתא שמעון ושמה לאה יפה
אחות של סבא שמעון שמה אסתר
אבא של סבא שמעון ושמו נפתלי
אמא של סבתא שמעון ושמה לאה יפה
תגובה שיר הנכדה; עצוב ונוגע ללב, הבלוג ממש מענין אשמח לעוד כאלה
השבמחק