שמעון לבקוביץ אבי המשפחה נולד בשנת 1923 היה בן 16 כשפרצה מלחמת העולם השנייה שהחלה בשנת 1939 והסתיימה בשנת 1945 המלחמה שהתרחשה בה שואה בה הנאצים לאחר שכבשו חלקים נרחבים באירופה עברו לרצח שיטתי והשמדה המונית, אבא נולד בבנדין שבפולין בן להורים נפתלי ולאה שינדל, אח לאסתר ההורים והאחות נספו בשואה ואבי שרד את השואה מספר על החיים בתופת
נולדתי בפולין בעיר בנדין העיר נמצאת בפלך קאטוביץ יושבת על נהר הצ'רנה, בפרוץ מלחמת העולם השנייה המשפחה ברחה מהעיר עקב הקרבה לגבול גרמניה ופנו לעיר וונדולף למכרים של ההורים, וחזרו לבנדין שנית לאחר הכיבוש, אבא מספר שהפחד מהגרמנים היה גדול משום שהם הגרמנים לא חסו על איש
הגרמנים פגעו ביהודים היכו אותם הוציאו דיבה על היהודים כדי לגרום לאוכלוסיה לשנוא את היהודים, דוגמא שנתן אבא; כדי לעורר שנאת נגד היהודים הגרמנים צילמו גיבן וכתבו שהוא יהודי ופרסמו בעיתון גרמני גדול בשם דויטא שטרום (הסער הגרמני) שהגיבן גנב שמבריח סחורות, כך גדלה השנאה של הפולנים כלפי היהודים וכן הפולנים החלו מלשינים על היהודים...
כשחזרה המשפחה לבנדין לביתם גילו שכל רכושם הוצת ונשרף על ידי הגרמנים וכן נודע לאבי שיהודים נשרפו חיים בעיר, אנשי הס.א. איימו על כול יהודי בלקיחתו למחנות, ופירוש של דבר זה-מוות. התנועה ברחובות קטנה עד למינימום. כשהייתי בן 16 שנים לערך בשנת 1941 לקחו אותי לעבודת כפיה, לסלילת כבישים ויצור נשק בגרוסהרינה שבגרמניה, ולאחר תקופה מסוימת נלקחו אנשים גם למחנות השמדה, התנאים במחנה היו גרועים מאוד; אוכל מועט, פחד משליחה למחנות השמדה, מכות קשות וללא מנוחה, זכורני שהלכנו 10 ק''מ כדי להוריד שקי מלט מאניה, הלכנו על גבי קרש ארוך תוך פחד מנפילה למים, אני מחוסר אונים זרקתי את השק למים ועל כך קיבלתי נכות, אם לא הייתי זורק את השק למים, ספק אם הייתי מגיע למחנה''. לאחר תקופה מסוימת עברתי למחנה אחר בשם נורקירחם בו עבדו בבתי חרושת של הגרמנים בניית צריפים וגשרים, שם אבא עבדתי כפליים, לא הייתה הבחנה בין יום ללילה עבודה התקיימה מיום ראשון עד יום ראשון, עקב העבודה הקשה חליתי בדלקת ריאות, באמצע סלילת כביש נפלתי והתעלפתי, מנהל העבודה שהגיע אלי וראה אותי כך היכה אותי קשות עד שהחברים שלי נאלצו לשאת אותי למחנה חזרה. באותו זמן היה לי עדיין קשר מכתבים עם הבית, ואימי ז''ל כתבה לי שיש לי מכרה באותו מחנה פלה שמה, ידעתי על קיומה אך לא פניתי אליה ורק לאחר שחליתי ביקשתי מחבר שייגש אליה לבדוק במה היא יכולה לעזור לי, הייתי במצב קשה והמכרה סיפרה כך וכך גיליתי שיש לי שם גם בת דודה שטיפלה חומי היה גבוה אך סירבתי ללכת לבית חולים גרמני בוסלב'' גם בגלל שנאתי לגרמנים וגם משום שהבנתי ששם יהרגו אותי ומקום קבורתי לא לא יהיה ידוע לאיש ולכן הועברתי לבית חולים במחנה בעזרת פרוטקציה ונאמנות הרופא שהיה הוטב מצב האוכל שקיבלתי זכור לי התפוחי האדמה שהוגנבו לי ע''י המכרה הבראתי תוך שלושה שבועות וחזרתי לעבודה במחנה בהקמת מסילת רכבת, כשהסתיימה העבודה המחנה חוסל ואני נשלחתי למחנה גרוס-מסלוביץ, שהיה מחנה צבאי, מגורינו היו ברפת ששם גרו כ8000 איש עבדנו בעבודות שונות בין המנהלים היו גם יהודים גם הקאפו היו יהודים שהיו גרועים יותר מהגרמנים, חלקם היו פראי אדם ומעטים היו המנהלים שניתן היה לדבר איתם, שם במחנה עבדנו פחות קשה שכן חלק מהאנשים נשלחו לחזית הרוסית וחזרו חולים, משם הועברתי למחנה נוספ שם הרעב היה כבד ומכות היו בלי סוף מספר פעמים גנבנו או ניסינו לגנוב גזר מהשדה ולהחביא אותו וכשתפסו אותנו היכו מכות קשות. משם עברתי למחנה גריביץ שם העבודה הייתה בפחד בין הקאםו היו גם יהודים שהתנהגו לא כבני אדם. שם פרצה מגפת טיפוס שרבים מתו בה, גם עלי לא פסחה מגפת הטיפוס הכניסו אותנו לבידוד בשלב מסוים הייתה מחשבה לשרוף את המחנה אולם ברגע האחרון זה לא קרה וניצלנו בנס, המצב שלנו היה גרוע היינו מלאי כינים ולכלוך האנשים שם לא שרדו אלא רק האנשים שיצאו משם, אני הייתי בין אלו שיצאו משם ועברתי לפאלבריק, לא רחוק מגריביץ, שם העבודה הייתה כמו בכול המחנות משם נלקחתי למוות-גרוסרוזן היו שם כ-300 איש לא ידענו איזה יום היום עבדנו בהקמת צריפים תוך פחד מוות מתנורי השריפה שבערו כול יום, לעיתים לקחו אותנו למקום מבודד כדי להכות אותנו סתם. הקאפו במחנה זה היה יהודי שצעק ונתן מכות לאנשים שלא מצאו חן בעיניו ולאחרים קל עליהם את העבודה וכן לא היכה אותם...באותו מחנה התמלא גופי בפצעים מחוסר ויטמינים ולא יכולתי לאכול, היה לי שם חבר שעבד עם המפקדולכן היה לו אוכל בשפע לחבר זה עזרתי במחנה הקודם אך הוא לא הסכים לעזור לי ולתת לי אוכל, באותו זמן ראיתי אותו מחביא גזר מתחת למזרון בעזרת חבר הצלחתי להרים את המזרון שהיה מחובר אל הצריף והוצאתי את הגזר, התחלקתי עם החבר בגזר, הבראתי מהפצעים. בשנת 1943 עברתי למחנה נוסף החולים נשארו במחנה הנוכחי ואני רציתי להישאר שם גם אך רופא מבנדין שהכיר את משפחתי הכריח אותי ללכת מהמחנה כי ידע שהמחנה שהייתי רוצים לחסלו, משם הובלנו למחנה הרצפורק בקרונות של בהמות, בתוך חצי קרון היו 120 איש ובחצי השני מספר קטן של אנשי ס.ס ואנשי סגן מי שניסה לעבור לצד הקרון השני הומת או הוכה. איני זוכר כמה זמן זה נמשך אך אני דרכתי על מתים ונשמתי פרחה המחנה שכן ליד גירמברג, שם לא יכולתי לעבוד וכשקרא את המספר שלי לא עניתי, חיפשו אותי וכשמצאו אותי היכו אותי, שלחו אותי למרפאה כמו את כול האנשים שהגיעו ליום יומיים ולאחר כך בכוח שלחו אותי לעבודה, עבדנו בחציבת מקום לשדה תעופה בהר, העבודה הייתה קשה אני הייתי חולה ועייף, יום אחד נרדמתי במשמרת קיבלתי מכות ונאלצו לסחוב אותי למחנה בעזרת שני מקלות במחנה הזה לא יכולתי לאכול. על פי ראיון שערך בן דודי יוסי סופר עם אבא ז''ל בשנת 1977 בכיתה ז
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה