יום שלישי, 24 בפברואר 2026

סיפור חייו של אבא שלי שסופר על ידי לאה אחותי היקרה בשנת 1997 יש סרט שהוסרט

 


אבי שמעון לבקוביץ ז"ל, נולד בשנת 1923 ונפטר בשנת 1998.
אבא נולד בעיירה בנדין שבפולין בחבל שלזיה, עם פרוץ מלחמת ב- העולם השנייה 1939, הגרמנים פלשו לפולין והתהלכו בה כבעלי בית, גם הפולנים ששנאתם ליהודים היתה גדולה, חשבו איך להשמיד את היהודים, להכניס אנשים לבית סוהר וכו'
אבא סיפר שכאשר הוא התגורר ברחוב קונסלנה, הגרמנים רצו ושאפו לנקות את כל הבתים מיהודים שגרו שם, 2 בתים נותרו וכנסייה, רוב תושבירחוב קונסלנה היו יהודים, הגרמנים החליטו לשרוף את בתי הכנסת, הבית שלנו היה בצורת ח ביינסקי קונסלנה 3 וסטרלנק זה היה בית גדול, הגרמנים שרפו את בתי הכנסת ולקחו יהודים עם זקן והכניסו אותם לכלא,אני הייתי בן 16(סיפר אבא), לאבא שלי לא היה זקן, היות והיה חצי דתי, אני הלכתי ללמוד גם בחדר וגם בבית ספר, הפולנים לחצו על היהודים בעיקר לפני החגים, הפולנים שנכנסו לקנות אצל יהודים,היתה להם סיסמא לפני החגים בפולניה שפירושה היה לא לקנות אצל היהודים ומי שכן יקנה אצל יהודים, נחשב בוגדן והורס את פולניה. היהודים רובם היו רוכלים והם אלו ששלמו מיסים בפולין, במשפחה שלי היתה לי אחות מבוגרת ממני בשנתיים ששמה היה אסתר, לאבא שלי קראו נפתלי ולאמא קראו לאה, לכן אני ואחותי קיבלו את שמותיהם של סבא וסבתא שלא זכינו להכיר.

(דמעות בעיני אבי)אבא שלי לא אהב לספר ואנחנו כנראה לא אהבנו לשמוע, ממה שכן סיפר אנחנו יודעים שלמשפחה היתה חנות גלנטריה שמכרה כפתורים וכדומה כפתורים, תוספות לבגדים, האימא והדודה עבדו בחנות, לאבא שלי היה בית חרושת לסבון. סבא שלי לבקוביץ יהושוע גר בלודג והיה לו בית חרושת לנרות, הוא היה אבא של אבא שלי הוא נפטר במלחמה לא יודע נסיבות מותו בזמן המלחמה סבא שלי רצה שהיהודים ידליקו נרות אבל לא איפשרו ליהודים להתעסק עם נרות ולכן חיפש סבא פראפין שזהו חומר גלם ממנו עושים נרות, וחילק לאנשים חינם, סבא היה איש מאוד טוב , הוא התגורר במרחק של 300 400 קילומטר מאיתנו בויגלר אייסל גולדספיר והיו לו עוד כ- 4 או 5 בנים, לא זוכר בדיוק ולאימא שלי במשפחה היו 5 בנים ושתי בנות, בפרוץ המלחמה אבא כבר לא עבד, הוא עבד רק בסתר עם הסבון ומדי פעם הכניסו לנו הגרמנים קומיסר גרמני שינהל את העסק שלנו, זה היה גרמני שניהל מספר חנויות במקביל, אימא שלי עבדה כמוכרת בחנות.                                                                                         

אני עבדתי בבית חרושת למיטות עבור בתי חולים של הגרמנים, בית החרושת היה של יהודי, אבל הגרמנים שלטו בו.
הגרמנים אמרו, שאני חייב לעבור ועדה רפואית שתקבע אם אני יכול לצאת לעבוד, הם לא נתנו לצאת משם, ונשלחתי לעבוד בגרמניה ואימא ואבא נשארו בפולין. מכיוון שהיתה להם  פרוטקציה אצל מישהו בעירייה, ששמר עליהם ,בגיל 16יצאתי לעבוד והרווחתי כסף ואת כל הכסף נתתי להורים, ההורים לא נתנו לי לצאת החוצה לאחר העבודה ולכן שיחקתי עם חברים בבית, משחקי קלפים עם החברים של אחותי על כסף, אני אף פעם לא מרוויח.                                                                          מאוחר יותר הופרדתי מהמשפחה ובזמן המלחמה, לא ידעתי כלום על מצב ההורים ואחותי,לאחר המלחמה חזרתי חזרה לפולין לחפש את ההורים שלי, לא מצאתי אותם ואז סיפרו לי אנ  שים שראו אותם באושוויץ, מאז לא גיליתי עליהם כלום.
בינתיים אני הייתי במחנות עבודה שונים ששלחו אותי הגרמנים, חיפשתי תיעוד שיוכיח שאני עובד אצל הגרמנים, כדי שלא ישלחו אותי למחנות ריכוז ואז הגרמנים אמרו שאני צריך לעבור וועידה רפואית עברתי ועדה, אך לא יצאתי משם אמרו לי שאני צריך לנסוע לגרמניה, אחרי שלקחו אותי לגרמניה נותק הקשר עם ההורים, כתבתי כמה מכתבים והם חזרו אלי, עד שלפתע הפסיקו המכתבים, הגרמנים פשוט לא העבירו את המכתבים  ולא כסף ורק חיפשו איך להרוג את היהודים.                  בגרמניה נתנו לנו עבודה קשה, ואוכל שהיה מועט בעיקר מים, בגרמניה גרתי במחנה בצריף  שהיה חורבה של סוסים,
 במיטות שהיו מונחות צפופות בקומותיים ושם גרנו בצפיפות כ-400 איש בבית אחד,  מי בישל היינו אנחנו הגרמנים נתנו לנו מרקים שאפילו החזירים לא אוכלים, האוכל לא הספיק לכולם אז דיללנו את האוכל עם הרבה מאוד מים, אף פעם לא היה מספיק אוכל. , הייתי בן  16- 17 בכל מקום היו לי חברים חלקם  לא היו נחמדים אחד לשני היו מוכנים לאכול אחד את השני כשבן אדם רעב הוא מחפש איך לתפוש ראשון את האוכל, ובכל זאת אני אומר שהיו חברים טובים הם לא אכלו עד שאני לא אכלתי, היה לי חבר בשם יעקוב שוויצר שהיה כאן בארץ, במחנה עבודה הוציאו אותנו לעבודוב ובמחנה ריכוז רצו להשמיד אותנו. אחר כך העבירו אותנו למחנה ריכוז כי כבר לא רצו אותנו בעבודה. אני אומר שלפעמים היהודים היו יותר אכזריים מהגרמנים, כי הם שימשו כקאפו סך הכול הייתי 3עד 4 שנים במחנה עבודה וריכוז ביחד, הייתי מאוד חולה עבדתי במקום בו היו פסי רכבת וחליתי שם בדלקת ריאות, שם עוד אפשר היה לכתוב מכתבים הביתה, החברה כתבו להורים שאני חולה והסתבר שלאימא שלי היתה פרוטקציה במחנה בדמותה של פלה שהייתה אחראית על כל המחנה, חיפשו אותי בהתחלה לא רציתי ממנה שום דבר, לא רציתי להתחייב וכשחליתי לא היתה לי ברירה, היא ראתה אותי ואמרה לי אני יהודייה קראו לה יעקובסון לא זוכר שם פרטי והיא עזרה לי בכך שנתנה לי אוכל, בהתחלה רצו לשלוח אותי לבית חולים, אך אני לא רציתי ללכת אמרתי שאם אני צריך למות לפחות שיידעו מה קרה לי. אנחנו ידענו מה קורה במחנות ושמשמידים שם יהודים, היו במחנה 50 בנות שכיבסו והכינו אוכל והיא, סיפרה לבנות מי אני ושאני קרוב משפחה של פלה, אימא שלי ופלה היו בנות דודות, לא יודע מה נתנו לי,(תרופה) ומזג האויר כבר היה בסדר,           
הייתי במספר מחנות עבודה וריכוז, במחנה עבודה גרוסוולד סלוזן,מחנה ריכוז פאובריק, מחנה עבודה שם היה לי חבר שהלכתי איתו לחדר והתחלקתי איתו באוכל, אני נתתי לו אוכל והוא נתן לי, שמואל שיקמן זה שם החבר, לימים החבר הזה הפך לקאפו יימח שמו, ניגשתי אליו ואמרתי לו, תזרוק את השוט ותעזוב את התפקיד, הוא אמר לי שמעון תזוז ואל תפריע לי, ראיתי עם מי יש לי עסק, הלכתי לצד וראיתי שהוא איש מלוכלך, יום אחד נפלתי כשעמדנו בקבוצה היכן שהיה קאפו, ראיתי איך הוא מתנהג לאנשים מבוגרים יותר, הוא אמר להם תעמוד ישר ואם האדם עמד עקום, הוא נתן לו סטירה שיעמוד זקוף , היות והוא היה קאפו שלי, הייתי צריך שהוא יתנהג איתי טוב, פעם שהוא היה בסביבה, אמרתי לו שכשעומדים ישר אפשר להרביץ טוב, אז כל החברה צחקו והוא עזב את המקום ולמרות זאת, היתה לי פרוטקציה אצלו והוא הזהיר אותי שעומדים לערוך חיפוש במחנה ואני הזהרתי את כל החברים האחרים, שאסור לקחת דברים ולהחביא, אם היו תופסים אותנו שלקחנו משהו כמו אוכל, היו מרביצים לנו גם הוא וגם הגרמנים, פרוטקציה היתה לי גם מכל החברים שאני שמרתי עליהם שהם לא יקבלו מכות, כי כשהוא הזהיר אותי אני הזהרתי את כולם. היינו לוקחים דברים מהשדה תפוחי אדמה, דברי מאכל שמצאנו אפילו בזבל, כל בוקר נסענו לעבודה 40 קילומטר כל אחד חיפש משענת שאפשר יהיה לישון, או להישען ברכבת והחברה תמיד נתנו לי להיכנס ראשון ולמצוא מקום טוב להישען עליו. יום אחד הקאפו שהיה החבר שלי בעבר, נעלב ממני שצחקו עליו החברים שאמרתי שעומדים ישר אז מרביצים טוב, הוא נתן לי פליק רציתי לתת לו בעיטה, אבל עצרו אותי החברים, כשהמלחמה נגמרה פגשתי את הקאפו בפולין בבנדין הוא רצה לחבק אותי, אמרתי לו תסתלק מפה אני לא רוצה לראות אותך פה אף פעם הוא היה חזק ממני אני הייתי זבוב הוא היה פיל, הוא קיבל אוכל כמה שהוא רצה, כעבור שבועיים הוא עזב מאז לא ראיתי אותו יותר, היה לי חבר זכרונו לברכה יעקוב יעקובסון שהיה בארץ הוא ואישתו היו במחנה הוא מבוגר ממני בשנתיים, היה לי טבק שאיתו אפשר לקנות הכול, מכיוון שלא עישנתי נתתי לחבר.במחנה חלינו בטיפוס, החבר היה חולה קשה כבר היה מטושטש ולא ידע מה קורה איתו, ואני הוצאתי את החבר שהיה כבר בין המתים, חילצתי אותו וטיפלתי בו עד שהתאושש החבר עבד עם הגרמנים בתור נגר הוא עזר לבנות צריפים לגרמנים, אני עבדתי בחוץ בקור, היה לי חוסר ויטמינים והיו לי פצעים בפה פצעים נוראיים הייתי במחנה ריכוז גרוסרוזן, הגרמנים הביאו אוכל, החבר שהצלתי אותו מבין המתים אפילו לא נתן לי פרוסת לחם לאכול למרות שהוא קיבל יותר אוכל, לא ביקשתי ממנו כלום ולא דיברתי איתו, בגלל הפצעים בפה שכאבו לי מאוד בקור אז עבדתי ליד תנור ונתנו לי עבודה קלה יותר, החברה שם עבדו בבניית צריפים, הביאו עצים ובנו צריפים, ראיתי שהם מחביאים מתחת לצריף משהו אמרתי למישהו שעבד איתי, יש לנו עבודה כאן, אלו שבנו צריפים הלכו כל פעם 500 מטר וחזרו עם עצים ואז כשהם הלכו אמרתי לו אני ארים את הצריף ואתה תוציא את מה שיש שם, אבל אם תיקח את זה לעצמך אני אוריד עליך את הצריף וכך כשאני במשקל 30 קילו, לא מבין איך יכולתי, אבל הרמתי את הצריף כמעט שלם והחבר הוציא מתחת לצריף כ-6 גזרים גדולים, הגזרים היו טובים לפצעים שהיו לי בפה מחוסר ויטמינים, אמרתי לאיש שעבד איתי אנחנו נאכל את הגזרים כשהם לא יהיו, כדי שלא ידעו שאנחנו לקחנו להם את הגזרים ושמנו את הגזרים במקום אחר, אכלנו את הגזרים במשך 3 ימים, החבאנו את הגזרים לא זוכר היכן, כעבור כמה ימים הם באים כדי להוציא את הגזרים ורואים שאין גזרים הם לא ידעו מי יכול להרים צריף ולקחת את זה,לא חשדו בי שאני בקושי חי ובשני שגם בקושי חי, החברה שם למרות שראו שאנחנו כל כך חלשים אמרו בכל זאת שאלו אותי אולי ראיתי משהו.
   
אחות של סבא שמעון שמה אסתר
         

       אבא של סבא שמעון ושמו נפתלי   

   אמא של סבתא שמעון ושמה לאה יפה
                                                            

יום שני, 23 בפברואר 2026

טיול כייפי והסטורי בשפלה ובמישור החוף הדרומי ביום שגרתי בחיי גמלאי

 

שבת, 21.2.26 השעה 9.30 בבוקר ואנו כבר עם הקבוצה והמדריך בתצפית משמר דוד-תצפית גבריאל שובל, השפלה נפרשת לפנינו בירוק עז, אויר צלול של סוף חורף, והשקט של הבוקר עוטף הכול 
המדריך מסביר שבאיזור שבו אנו עומדים שכן בעבר כפר ערבי, אשר בתקופת מלחמת העצמאות היווה מטרד לשיירות שעלו לירושלים ואף שלט על דרכים העוקפות אל העיר, קשה לדמיין שכאן, בין הפריחה והשקט, התחוללו ימים של מתח, סכנה והכרעות גורליות, כל גבעה הייתה עמדה, כל דרך-יעד אסטרטגי, 
אנו יוצאים לסיור מעגלי, יורדים בירידות, עולים בעליות, צועדים בין עצים ועשבים, בין הירוק מציצים שרידים דוממים; קירות אבן, מבנים חרבים, כוורות דבורים ישנות-עדות לחיים שהיו כאן פעם, הנוף מהמהם, מרחבים פתוחים עד האופק, והשילוב בין טבע להיסטוריה יוצר תחושה מיוחדת בלב. 

הגוף מתאמץ קלות, הריאות מתמלאות אוויר צח, והנשמה מתרחבת עם כל צעד, כך, בפשטות, שבת הופכת לחוויה של לימוד, תנועה וחיבור לארץ, לאחר הסיור חזרנו הביתה, לארוחת צהריים חמה וטעימה, וכמובן-שנ''ץ מתוק ומגיע בהחלט, עוד שבת יפה, עוד פרק קטן ומלא משמעות ביום שגרתי בחיי גמלאי



יום רביעי, 18 בפברואר 2026

שמעון לבקוביץ סיפור הישרדות של ניצול שואה בגוף ראשון

                                       


                                               

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                        שמעון לבקוביץ אבי המשפחה נולד בשנת 1923 היה בן 16 כשפרצה מלחמת העולם השנייה שהחלה בשנת 1939 והסתיימה בשנת 1945 המלחמה שהתרחשה בה שואה בה הנאצים לאחר שכבשו חלקים נרחבים באירופה עברו לרצח שיטתי והשמדה המונית, אבא נולד בבנדין שבפולין בן להורים נפתלי ולאה שינדל, אח לאסתר ההורים והאחות נספו בשואה ואבי שרד את השואה מספר על החיים בתופת       

                                                                                                                                    נולדתי בפולין בעיר בנדין העיר נמצאת בפלך קאטוביץ יושבת על נהר הצ'רנה, בפרוץ מלחמת העולם השנייה המשפחה ברחה מהעיר עקב הקרבה לגבול גרמניה ופנו לעיר וונדולף למכרים של ההורים, וחזרו לבנדין שנית לאחר הכיבוש, אבא מספר שהפחד מהגרמנים היה גדול משום שהם הגרמנים לא חסו על איש       

                                                                                        הגרמנים פגעו ביהודים היכו אותם הוציאו דיבה על היהודים כדי לגרום לאוכלוסיה לשנוא את היהודים, דוגמא שנתן אבא; כדי לעורר שנאת נגד היהודים הגרמנים צילמו גיבן וכתבו שהוא יהודי ופרסמו בעיתון גרמני גדול בשם דויטא שטרום (הסער הגרמני) שהגיבן גנב שמבריח סחורות, כך גדלה השנאה של הפולנים כלפי היהודים וכן הפולנים החלו מלשינים על היהודים...       

   

      כשחזרה המשפחה לבנדין לביתם גילו שכל רכושם הוצת ונשרף על ידי הגרמנים וכן נודע לאבי שיהודים נשרפו חיים בעיר, אנשי הס.א. איימו על כול יהודי בלקיחתו למחנות, ופירוש של דבר זה-מוות. התנועה ברחובות קטנה עד למינימום. כשהייתי בן 16 שנים לערך בשנת 1941 לקחו אותי לעבודת כפיה, לסלילת כבישים ויצור נשק בגרוסהרינה שבגרמניה, ולאחר תקופה מסוימת נלקחו אנשים גם למחנות השמדה, התנאים במחנה היו גרועים מאוד; אוכל מועט, פחד משליחה למחנות השמדה, מכות קשות וללא מנוחה, זכורני שהלכנו 10 ק''מ כדי להוריד שקי מלט מאניה, הלכנו על גבי קרש ארוך תוך פחד מנפילה למים, אני מחוסר אונים זרקתי את השק למים ועל כך קיבלתי נכות, אם לא הייתי זורק את השק למים, ספק אם הייתי מגיע למחנה''.                              לאחר תקופה מסוימת עברתי למחנה אחר בשם נורקירחם בו עבדו בבתי חרושת של הגרמנים בניית צריפים וגשרים, שם אבא עבדתי כפליים, לא הייתה הבחנה בין יום ללילה עבודה התקיימה מיום ראשון עד יום ראשון, עקב העבודה הקשה חליתי בדלקת ריאות, באמצע סלילת כביש נפלתי והתעלפתי, מנהל העבודה שהגיע אלי וראה אותי כך היכה אותי קשות עד שהחברים שלי נאלצו לשאת אותי למחנה חזרה. באותו זמן היה לי עדיין קשר מכתבים עם הבית, ואימי ז''ל כתבה לי שיש לי מכרה באותו מחנה פלה שמה, ידעתי על קיומה אך לא פניתי אליה ורק לאחר שחליתי ביקשתי מחבר שייגש אליה לבדוק במה היא יכולה לעזור לי, הייתי במצב קשה והמכרה סיפרה כך וכך גיליתי שיש לי שם גם בת דודה שטיפלה חומי היה גבוה אך סירבתי ללכת לבית חולים גרמני בוסלב'' גם בגלל שנאתי לגרמנים וגם משום שהבנתי ששם יהרגו אותי ומקום קבורתי לא לא יהיה ידוע לאיש ולכן הועברתי לבית חולים במחנה בעזרת פרוטקציה ונאמנות הרופא שהיה הוטב מצב האוכל שקיבלתי זכור לי התפוחי האדמה שהוגנבו לי ע''י המכרה הבראתי תוך שלושה שבועות וחזרתי לעבודה במחנה בהקמת מסילת רכבת, כשהסתיימה העבודה המחנה חוסל ואני נשלחתי למחנה גרוס-מסלוביץ, שהיה מחנה צבאי, מגורינו היו ברפת ששם גרו כ8000 איש עבדנו בעבודות שונות                                                                                                                                                                                                                      בין המנהלים היו גם יהודים גם הקאפו היו יהודים שהיו גרועים יותר מהגרמנים, חלקם היו פראי אדם ומעטים היו המנהלים שניתן היה לדבר איתם, שם במחנה עבדנו פחות קשה שכן חלק מהאנשים נשלחו לחזית הרוסית וחזרו חולים, משם הועברתי למחנה נוספ שם הרעב היה כבד ומכות היו בלי סוף מספר פעמים גנבנו או ניסינו לגנוב גזר מהשדה ולהחביא אותו וכשתפסו אותנו היכו מכות קשות.                             משם עברתי למחנה גריביץ שם העבודה הייתה בפחד בין הקאםו היו גם יהודים שהתנהגו לא כבני אדם. שם פרצה מגפת טיפוס שרבים מתו בה, גם עלי לא פסחה מגפת הטיפוס הכניסו אותנו לבידוד בשלב מסוים הייתה מחשבה לשרוף את המחנה   אולם ברגע האחרון זה לא קרה וניצלנו בנס, המצב שלנו היה גרוע היינו מלאי כינים ולכלוך האנשים שם לא שרדו אלא רק האנשים שיצאו משם, אני הייתי בין אלו שיצאו משם ועברתי לפאלבריק, לא רחוק מגריביץ, שם העבודה הייתה כמו בכול המחנות משם נלקחתי למוות-גרוסרוזן היו שם כ-300 איש לא ידענו איזה יום היום עבדנו בהקמת צריפים תוך פחד מוות מתנורי השריפה שבערו כול יום, לעיתים לקחו אותנו למקום מבודד כדי להכות אותנו סתם.                                                הקאפו במחנה זה היה יהודי שצעק ונתן מכות לאנשים שלא מצאו חן בעיניו ולאחרים קל עליהם את העבודה וכן לא היכה אותם...באותו מחנה התמלא גופי בפצעים מחוסר ויטמינים ולא יכולתי לאכול, היה לי שם חבר שעבד עם המפקדולכן היה לו אוכל בשפע לחבר זה עזרתי במחנה הקודם אך הוא לא הסכים לעזור לי ולתת לי אוכל, באותו זמן ראיתי אותו מחביא גזר מתחת למזרון בעזרת חבר הצלחתי להרים את המזרון שהיה מחובר אל הצריף והוצאתי את הגזר, התחלקתי עם החבר בגזר, הבראתי מהפצעים.                                                                                                                                              בשנת 1943 עברתי למחנה נוסף החולים נשארו במחנה הנוכחי ואני רציתי להישאר שם גם אך רופא מבנדין שהכיר את משפחתי הכריח אותי ללכת מהמחנה כי ידע שהמחנה שהייתי רוצים לחסלו,                                                                    משם הובלנו למחנה הרצפורק בקרונות של בהמות, בתוך חצי קרון היו 120 איש ובחצי השני מספר קטן של אנשי ס.ס ואנשי סגן מי שניסה לעבור לצד הקרון השני הומת או הוכה.                                                                                                איני זוכר כמה זמן זה נמשך אך אני דרכתי על מתים ונשמתי פרחה המחנה שכן ליד גירמברג, שם לא יכולתי לעבוד וכשקרא את המספר שלי לא עניתי, חיפשו אותי וכשמצאו אותי היכו אותי, שלחו אותי למרפאה כמו את כול האנשים שהגיעו ליום יומיים ולאחר כך בכוח שלחו אותי לעבודה, עבדנו בחציבת מקום לשדה תעופה בהר, העבודה הייתה קשה אני הייתי חולה ועייף, יום אחד נרדמתי במשמרת קיבלתי מכות ונאלצו לסחוב אותי למחנה בעזרת שני מקלות במחנה הזה לא יכולתי לאכול.                                                                                                                                                                                                                 על פי ראיון שערך בן דודי יוסי סופר עם אבא ז''ל בשנת 1977 בכיתה ז                                    

יום רביעי, 11 בפברואר 2026

הסרגל מתקצר-הזמן אוזל

 

התאריך 8.2.26 יום ראשון קבענו עם אחותי וגיסי בנס ציונה, בגן הלאומי גבעות הכורכר, הסתובבנו בין האירוסים, הרותם, הכלניות והפרגים, מצאנו זולה כיפית ומוצלת, הוצאנו כיסאות, מזגנו כוסות תה, פיצוחים-וברבורים זורמים, מרוב כיף היה לנו קשה לעזוב את המקום, משם נסענו לארוחת צהריים, וחזרנו הביתה בשעה ארבע- עייפים, אך מרוצים.                                           
תאריך 9.2.26 יום שני השכמנו קום מוקדם, מקינטה בטעם איטלקי פתחה את הבוקר, ויצאנו לפתח-תקווה דרך פקקי הבוקר, משם המשכנו עם אחותי וגיסי לפארק מקורות הירקון, אכלנו ארוחת בוקר, טיילנו בפארק וראינו את טחנת הקמח הישנה-אל מיר, 
לאחר מכן נסענו ליוקנעם, לעמק השלום ביוקנעם עילית, שדות של כלניות בשלל צבעים נפרשו מול עינינו, וביניהם מסה של כבשים משוטטות בנחת, 
בראש ההר ראינו את שרידי חאן קירה-מבנה עתיק מלבני בגבעות הכלניות, המשכנו בנסיעה בשבילי עפר בין הפרחים, 
ומשם נסענו לפארק רמות מנשה, בין עצי היער ונחל גחר-''יער הפיות'', כך מכנים אותו, בשל צמחיית הסבך והצל, היער יפהפה מוצל, ומלא רחשי מים, ישבנו על גדות הנחל, אכלנו את מה שנשאר, והתמזגנו עם הטבע. 

משם נסענו לכפר יהושע מסילת הברזל ההיסטורית של רכבת העמק תחנת הרכבת תל-שמאם נכנסנו למוזיאון ראינו רכבות ומסילות ומגדל מים ששימש לאספקת מים להנעת קטרי הקיטור,  ומבנים ישנים ששימשו את הנוסעים להמתנה לרכבת וקומה השניה יועדה למגורי המנהל ובני משפחתו

ראינו סרטון על רכבת העמק  מסלול הנסיעה והפעילות של התחנה והרכבת בתקופה ההיא קיבלנו הסבר כללי ממדריכת המוזיאון. משם המשכנו לקיבוץ אלונים, נסענו בין השדות הירוקים, ולקינוח-גלידה טעימה, חזרנו הביתה שמחים ומאושרים

התאריך 10.2.2 יום שלישי יצאנו לסרט בתיאום מראש עם חברים, סרט יפני בשם ''נוף גבהות חיוור'', לאחר ההקרנה ישבנו בניחותא, שיחות עומק, מחשבות ומסקנות, חזרנו הביתה עם הסרט בראש והלב מלא.

יום שבת, 7 בפברואר 2026

שבת של כיף-סיור שגרתי בחיי גמלאי מתחם תחנת הרכבת המנדטורית יבנה ובית האריזה ''יכין''(לשעבר)

  

שבת, תאריך 7.2.26 יצאנו לסיור במתחם תחנת הרכבת המנדטורית ביבנה, מהתחנה עצמה לא נותר כמעט דבר-רק מבנה הרס ובית האריזה הסמוך-אך הסיפורים וההסברים החזירו את המקום לחיים 




קיבלנו הסברים מרתקים על התחנה, על לוחות זמני הגעת הרכבות, מסלולי הנסיעה, ועל הדרך שבה הובלו פירות ההדר ישירות מבית האריזה אל הרכבת, בדרכם ליעדם.
משם המשכנו בהליכה לבית האריזה שבפרדס, בדרך עברנו ליד בית פרטי שהיה שייך למנהל בית האריזה, נכנסנו להריסות המבנה-מקום ענקי שבו היו אורזים ומבשילים את התפוזים אפשר היה כמעט לדמיין את ההמולה, הריח, והעבודה הקשה של אותם ימים
בהמשך הגענו לחניית הרכבת הצמודה לבית האריזה, שם העמיסו את התפוזים לקרונות, עם הזמן הבינו שעדיף להוביל את התוצרת במשאיות; המסילות פורקו, נבנה כביש גישה, והוקמה חניה גדולה למשאיות שהובילו את התפוזים ליעדם. 
לאחר כשעתיים של הליכה, היסטוריה וזיכרונות-חזרנו הביתה שמחים, מסופקים וקצת עייפים, עוד שבת קטנה של כיף, שמעשירה את היומיום של חיי הגמלאי.

יום חמישי, 5 בפברואר 2026

סרט ''כריסטי'' וזיכרון ילדות

 

התאריך 3.2.26 יום שלישי מפגש חברים ביום שגרתי בחיי גמלאים בשעה עשר בבוקר עם רוני ואילנה הוביל אותנו לצפייה בסרט ''כריסטי'' היה כייף גדול להיות בחברתם, ולאחר הסרט המשכנו לשיחות נפש עמוקות, כשלצידן גלידה טעימה שממתיקה רגעים לא פשוטים. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי של מתאגרפת צעירה שעברה התעללות קשה ונאבקה על זהותה המינית, משפחה שחיה בתוך הארון, הורות שלא מצליחה להבין, ואם בהתנהגות אכזרית וחסרת חמלה, חוסר הקבלה והאהבה כמעט עלו לילדה בחייה.                                                                                                                                                          בהשראת הסרט עלה בי זיכרון ילדות; חבר קרוב שהיה גם הוא בתוך הארון, וכמוהו-גם הוריו, בסופו של דבר הוא נאלץ לצאת למסע לחו''ל, כדי לחיות סוף סוף את חייו האמיתיים, רחוק מהשיפוט ומהפחד,                                                                     זה סרט חזק, כואב וחשוב, אני ממליץ לכל אחת ואחד ללכת לראות אותו-לא רק בסרט, אלא כקריאה לאמפתיה, להבנה, ולאהבה ללא תנאים.                                                                                                                                                                     

יום ראשון, 1 בפברואר 2026

שבת שגרתית ושקטה-בהמתנה למה שיקרה בתקופה הקרובה


 התאריך 30.1.26 יום שישי, פותחים את הבוקר כהרגלנו במקינטה חמה, יחד עם רעייתי האהובה, משם לחדר הכושר-שעה ועשרים וחמש דקות של הליבה וריצה, ארוחת בוקר קונטיננטלית, ניקיון הבית, בישולים והכנות לשבת, קבלת שבת באווירה משפחתית, אוכל טעים מעשה ידיה של לאה, מסיבת ריקודים עם הנכדים, ושינה מתוקה עד אור הבוקר
התאריך- 31.1.26 יום שבת בבוקר-שוב מקינטה, נסיעה לתחנת הרכבת ברחובות עם מדריך וקבוצה, שמענו הסברים מרתקים על התחנה הישנה, שנפתחה לראשונה בשנת 1920 והייתה חלק מקו הרכבת קהיר-ביירות, רוב הסחורות שהועברה דרכה הייתה פרי הדר מבתי האריזה שבאזור, במהלך מלחמת העולם השנייה שימשה התחנה את הצבא הבריטי, ועד להכרזת העצמאות של מדינת ישראל, בשנת 1990 נפתחה מחדש לנוסעים -ללוד ולתל אביב, משם יצאנו לסיבוב רגלי מעגלי, עברנו ליד שרידי בתי האריזה ומסילות הרכבת הישנה, עברנו ליד מוזיאון הפרדס, שבו באר מים עתיקה, לאחר כשעתיים וחצי חזרנו הביתה, ארוחת צהריים עם הילדים והנכדים, שנת צהריים קצרה, קפה של אחר הצהריים, קצת טלוויזיה ושוב-שינה.