מרוב שרוצים טעים יוצא על הפנים כולם בוכים כולם רוטנים היכן הגבול היכן הבלבול אטומים ושקופים כולנו אחים
יום ראשון, 20 במרץ 2022
יום חמישי, 17 במרץ 2022
חג פורים שמח ביום שגרתי בחיי גמלאי
חג פורים שמח ומבדח, מהנה, כייפי לנו למשפחתנו ולמדינתנו. ריצת בוקר 50 דקות, 15 דקות הליכה ,600 קלוריות, סך הכל 8 ק""מ
יום שלישי, 15 במרץ 2022
היופי האומני והאנושי
היופי שבהומאניות, בחמלה ובאנושיות, שמרעיפה מדינת ישראל הקטנטונת ולמודת הסבל ממלחמות,
לא עומדת מנגד ועושה כל שביכולתה לעזור לפליטים האוקראינים אשר נוטשים את בתיהם המופגזים.
תודה לך מדינת ישראל על הענקת סיוע ככל שניתן, הן מחוץ לגבולות והן בארצנו לתושבים זרים הסובלים במדינתם
ולנו תושבי ישראל שנרתמים ומסייעים באיסוף מזון, ביגוד, שמיכות ואף פותחים את בתיהם וליבם לעקורים.
זה לא מובן מאליו!
יום שני, 14 במרץ 2022
יום שגרתי בחיי גמלאים נופש זוגי מלון באילת בתאריך6.3.22
לפני מספר חודשים, לאה הזמינה לנו נופש באילת, יום לפני היציאה לנופש ובהחלטה ספונטנית החליטו אחותי וגיסי "הקרציות" הפתיעו אותנו שהם מצטרפים אלינו לטיול.
למחרת יום א' קבענו להיפגש אצלנו ביבנה ב6,30 בבוקר על מנת שניסע יחדיו, בשעה היעודה הם הגיעו ויצאנו לדרך. נסענו לתל ערד שם אכלנו ארוחת בוקר שארגנה לאה האהובה, מיד אחר כך המשכנו בנסיעה לערד, לגלריה ביתית של האמן איציק גמליאל (פסלי מתכת ברובם) התרשמנו מגודלם ויופיים. המשכנו בנסיעה למצפור מואב, הליכה בשביל בין סלעים ונוף הררי והגענו לפסל של האמן תומרקין אוירון ענק, לזכר מבצע "לוט" לכיבוש אזור ים המלח במלחמת השחרור ב-1948. ממשיכים בדרכינו ל"נאות הכיכר" ישבנו בפארק "נחל אמציהו" משם המשכנו לגלריה של "ג'וג'ו" בה מוצגות עבודות צבעוניות ויפות של אמן המתכת.
משם ל"מעיין הנסתר" (עין פלוטית) ישבנו בכייף, עשינו מדיטציה והמשכנו לישוב צוקים, ישוב חדש ומאיר פנים, נכנסנו לתערוכה בהקמה ומשם ישירות לאילת, אחותי וגיסי למלון סמוך למלון שלנו, בבית המלון קיבלנו במהרה את החדרים, מקלחת טובה, מנוחה וקדימה לארוחת ערב משובחת בבית המלון, בערב הגיעו "הקרציות" וביחד צפינו במופע מקסים של הזמרת אורלי סולומון הנפלאה, לאחר ההופעה ישבנו והתקשקשנו בלובי המלון.
למחרת לאחר ארוחת הבוקר, נסענו לחוף אלמוג האהוב עלינו,שתינו קפה ובירות והסנפנו את ריח הים, חזרנו למלון למופע של דורית ראובני ובעלה יענקלה מנדל כשבנם מלווה אותם בנגינה על אורגן במופע נחמד של שירי ארץ ישראל ולהקות הצבאיות, נהנינו מהופעה ושוב ישבנו בלובי להתקשקש.
למחרת לאחר ארוחת הבוקר, נסענו לפארק הציפורים השקפנו על להקת הפלמינגו ורדרדה, משם נסענו לטיול שטח ל"עיין עברונה" ובחזרה למלון.
לאחר ארוחת הערב, צפינו במופע של דורון מזר, ישיבה נוספת בלובי ולאחר חצות חזרנו לחדרים. למחרת סיור קניות הליכה בטיילת לאחר ארוחת הערב מופע של אורי גלר וננסי ברנדס למחרת לאחר ארוחת בוקר דשנה, חוזרים הביתה שמחים ומותשים, צריך דחוף לארגן נופש למנוחה.
יום שישי, 4 במרץ 2022
מלחמת עולם בפתח
מלחמת עולם בפתח והעולם עוצם עיניים ואוטם אוזניים, על מנהיגי העולם לרדת מהעצים הגבוהים עליהם טיפסו ולפעול במיידית להפסקת ההרג והסבל של בני האנוש, יש לחזור לשפיות ויפה שעה אחת קודם...
יום חמישי, 3 במרץ 2022
מכתב לתינוקת שלא נולדה,
היה זה הריון ראשון לי, רק בת תשע עשרה, פרח תמים, ואני כה ייחלתי להריון זה, גם אתה שנינו רצינו ציפינו, התרגשנו, הייתי יושבת חושבת, אני זוכרת את היום בו התבשרתי כי הבדיקה חיובית, ואני בהריון איזה אושר תמים, נהגתי לדבר איתך להשמיע לך מוזיקה, לאהוב אותך נקשרתי אליך וגם אביך כן, נהג להרגיש בידיו את תזוזותיך, באחד הימים בחודש השלישי דיממתי, מיהרנו סבא, אבא ואני לביה''ח, ואני נאבקתי בוכה, והשתדלתי זכור לי ללכת ברגלים סגורות פן אפיל אותך מקרבי, כה תמימה נאיבית, החזקתי בך בכח, זכור לי שתמיד ליוותה אותי התחושה הפסימית כבר מהתחלה שלא אזכה להחזיק אותך בזרועותיי הכמהות אותך. איני יודעת מדוע , אך כנראה הרגש ידע והראש סירב להאמין. ובבית החולים החליטו לאשפז אותי מצאו עוד כל מני סיבוכים שונים, לחץ-דם סכרת ועוד כהנה וכהנה והעיקר שליית פתח שהיתה הגורם לדימום, ואני החלטתי להילחם והחזקתי בך בכח בתוכי, אך כנראה שללא ניסיון במלחמה, התבוסה היא בעל כורחי, הימים השעות החודשים עברו עלי כשנאסר עלי לקום מהמיטה אפילו לא לשירותים וזאת באשפוז בביה''ח בהוראת הרופאים כמה בדיקות, כמה דקירות, והעיקר הצרכים עם הסיר שנאלצתי גם לעשותם במיטה, משום שאסור היה לי לקום, כן כן זה היה נורא אבל הרצון להחזיק בך היה אדיר וגדול מכל, לכן הצלחתי לעבור זאת ואביך המסכן שחזר למספר חודשים לחיי רווק, חזר להוריו כדי שלא להיות בגפו בביתנו, וישב ליד מיטתי ערבים שלמים ואנו מתכננים איך נעבור את ההיריון הזה ושכל הסבל שאני עוברת, השתלם. ואני שהגעתי לחודש תשיעי התחלתי ללחוץ על הרופאים שאולי לא כדאי לחכות יותר, שכדאי ניתוח כדי לא להסתכן יותר והם החליטו בחודש התשיעי לשלוח אותי הביתה וטענו שהסכנה להריון חלפה, וזימנו אותי מדי יומיים-שלושה לבדיקות. כבר הייתי בשבוע 41 להריון באחת הפעמים שבקרתי בביה''ח ביקשתי אותך הרופא הבכיר להפסיק לשחק איתי יותר ודי אני רוצה ניתוח כי אני מרגישה שזה לא יגמר בטוב, אך אתה חייכת ברוע ואמרת עכשיו לקלקל הכל, בשום אופן הרי זה נס שהגעת בכלל לשלב כזה והם כלל לא האמינו שהחזיק מעמד, ושאפסיק לנדנד כי לא יעזור לי כלום, אותי לא ינתחו ושלחו אותי הביתה מתוסכלת. אחרי יומיים הגעתי שוב לבדיקה חיברו אותו למוניטור והוחלט כי הוא מראה שיש צירים ועל כן יעשו לי זירוז ואני שמחתי והתרגשתי חשבתי הפתעה אעשה לכולם, צירים לא הרגשתי שהיו לי אך המוניטור מראה שכן, אך והרופא מחליט שכדאי לנסות כמובן שכלום לא קרה והרופא אמר שטעה והמכשיר לא תקין שאנוח מעט ואחזור הביתה שכנראה היום זה לא יקרה אחרי הכל ואכן נחתי כרבע שעה והמומה ומתוסכלת ובעיקר צייתנית, קמתי וחזרתי באוטובוס הביתה, כל היום החזקתי בך בידי ליטפתי אותך, רציתי בך, חלמתי עליך כל כך תינוקת שלי בערב החלטנו לתלות מזוזה חדשה בחדר הילדים וכשתלינו שמתי לב שבטעות המזוזה נקבעה הפוך, הערתי לאביך והוא מיהר להפוך את המזוזה להתקין אותה כראוי, באותו רגע הרגשתי דקירה חזקה. צחקתי ולחשתי לאביך כי אני חושבת שהצירים אולי החלו, אך כלום חד פעמי, לא הרגשתי יותר ושעבר זמן וחלף ועדיין לא הרגשתי אותך החלטתי לנסוע לביה''ח, ובדרך כבר ידעתי שאת אינך ושאת לא תהיי לעולם כל כך ידעתי פנימה. ובכל זאת כשנכנסנו לאולטרה סאונד ששתק ולא הראה סימני חיים, והרופא כיפה לראשו לא ידע איך לומר והתחבט בינו לבינו עד שאמר ''טוב את נראית לי מספיק נבונה כדי לדעת שהעניין נגמר'' ואני אלוהים או זעקתי ''למה... ''למה...וכך בשבוע +41 ילדתי בלידה שקטה וסוערת שנמשכה כיומיים, בסופם ילדתי אותך מקרבי ילדה שלי במשקל 4,000 ק''ג תינוקת גדולה כחולה וללא סימני חיים... מתה כשחבל הטבור כרוך סביב רגל אחת וצוואר. וכולם אמרו את צעירה ועץ צעיר הוא חזק ויביא פירות רבים את תשכחי ומה , פנים עגולות ומתוקות שחייבת הייתי להביט ולראות שאת תינוקת ולא מפלצת, אפיל לא שאלו אם ארצה לצלם לחבק לא נתנו פעם זה לא היה מקובל בכלל, פשוט לקחו לנתיחה שהראתה שלא היו ממצאים פתולוגיים אלא סיבוך של חבל טבור, מיותר לציין את האבל, החורבן, הכעס, האכזבה והתסכול, את ההתמודדות מול המשפחה, החברים, העבודה ובכלל.. מאז חלפו כבר יותר מ-4, מאז קרה המקרה האומלל, ארבעה ילדות ילדתי מאז מקסימות, יפות ומתוקות אהובות... אך למרות זאת הכאב לא מרפה עם השנים ובטח שלעולם לא שכחתי, למדתי לחיות עם הכאב הנורא ותחושת האובדן שלא הרפתה שנים רבות, ילדה של עד היום מטרידות אותי לעיתים המחשבות מה עשו ך הקטן האם סתם הושלך לקבר אחים של תינוקות, האם ערכו בך ניסויים ומחקר ולא טרחו לומר אפילו.