בשנות ה-60 ה-70 כדור העף היה חלק בלתי נפרד מחיי, התאמנתי ושיחקתי בהפועל בני ברק, השתתפתי במשחקים ובתחרויות, וחוויתי רגעים של שמחה, והתרגשות. בבית הספר היסודי למדתי אצל מורה לחינוך גופני שהיה קשור גם לקבוצת אליצור תל אביב, הוא זיהה את יכולותיי ושכנע אותי להצטרף לקבוצתו, כילד צעיר השתכנעתי ועברתי לאליצור, זמן קצר לאחר מכן הגיע לביתי מאמן הפועל בני ברק, שוחח איתי ושכנע אותי לחזור לקבוצה שבה גדלתי. כאשר המורה להתעמלות שאל אותי מדוע איני מופיע יותר באימוני אליצור תל אביב, סיפרתי לו בכנות שחזרתי להפועל בני ברק, מאותו רגע, במשחקי בתי הספר ןבפעילויות הכדור עף בבית הספר, הוא כמעט שלא נתן לי לשחק, ישבתי על הספסל וצפיתי בחבריי משחקים, בעוד אני נשאר בחוץ. היום בגיל 72, אני מביו עוד יותר עד כמה המצב היה לא הוגן, הייתי ילד קטן שנקלע למאבק בין מבוגרים, בין אגודות ובין אינטרסים שלא היו קשורים אליי, במקום לקבל תמיכה והבנה, שילמתי מחיר על אגו, פוליטיקה ואגודתיות. הפגיעה לא הייתה רק בספורטאי הצעיר שהייתי, אלא בילד שרצה להרגיש שייך, מוערך ושווה בין חבריו, העובדה שאני זוכר עד היום את שמו של המורה, את המגרשים ואת התחושה של הישיבה על הספסל, מוכיחה עד כמה הכאב היה אמיתי ועוצמתי. למרות הכל, האהבה שלי לכדור העף נשארה, לימדתי את בנותיי ומלמד את נכדיי בכדור עף. השנים לימדו אותי שיעור חשוב, למבוגרים יש כוח עצום לעצב את עולמם של ילדים, ולכן האחריות שלהם היא לחנך, לעודד ולחבק, ולא להעניש ילד על החלטות שאינן באמת שלו. הסיפור שלי מזכיר לכולנו שלפעמים פצע קטן בילדות נשאר בלב שנים רבות, לא בגלל המשחק עצמו, אלא בגלל תחושת חוסר הצדק.